Yoma
Daf 3a
רִבִּי יוֹסֵה בַּר חֲנִנָה בָעֵי. 3a עֲשִׂירִית הָאֵיפָה הֵיאַךְ קְרֵבָה. (חֶצְייָם) [חֶצְייָהּ] קְרֵיבָה אוֹ שְׁלֵימָה קְרֵבָה. מִן מַה דִכְתִיב וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַֽהֲרֹן֙ אֶל אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד. [מְלַמֵּד] שֶׁלֹּא בָא עִמּוֹ אֶלָּא לְלַמְּדוֹ עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת. הָדָא אָֽמְרָה. חֶצְייָם קְרֵבָה. אִין תֵּימַר. שְׁלֵימָה קְרֵבָה. נִיתְנֵי. עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת וְעַל עֲשִׂירִית הָאֵיפָה. אָמַר רִבִּי תַנְחוּם בַּר יוּדָן. וְלֹא בָעֲבוֹדוֹת שֶׁבִּפְנִים אֲנָן קַייָמִין. כְּבָר לִימְּדוֹ עֲבוֹדוֹת שֶׁבַּחוּץ.
Traduction
R. Yohanan b. Hanina demanda: est-ce qu’au 8e jour de la consécration le pontife Aaron (nommé seulement en ce jour) a offert la dîme d’épha par deux moitiés (le matin et le soir), ou le tout ensemble, au soir? On peut résoudre cette question par ce qu’il est dit (ib. 23): Le verset, Moïse et Aaron vinrent dans la tente d’assignation, prouve que Moïse accompagna seulement son frère, pour lui enseigner la façon de confectionner l’encens (non l’épha). Il en résulte donc qu’Aaron a offert l’épha en deux fois; car, s’il l’avait offert en entier (en une fois), il eût été question de l’enseignement donné par Moïse pour l’encens de l’épha. Ceci ne prouve rien, dit R. Tanhoum b. Judan, et Aaron l’a offert en ce jour d’un seul coup, au complet; mais il n’en est pas question dans le dit enseignement, parce qu’il s’agit là seulement d’indiquer les offices à remplir dans l’intérieur du sanctuaire, étant admis que Moïse avait déjà enseigné ceux qui doivent être accomplis au dehors (comme l’épha).
Pnei Moshe non traduit
עשירית האיפה. של יום השמיני היאך קרבה חצייה וכו' משום דכתיב בה מחציתה בבקר ומחציתה בערב ותנן בפרק ד' דמנחות חביתי כהן גדול לא היו באות חציים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים וכהן שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד וכו'. והשתא הבעיא הוא ביום השמיני שלא נתחנך אהרן עד שהקריב קרבנו וקרבן העם וזה היה אחר קרבן תמיד של שחר כדכתיב ויקרב אהרן אל המזבח וגו' ויקרב את קרבן העם וגו' ויקרב את המנחה וגו' ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר וא''כ בעולת הבקר שבכל יום קרבו חביתין אחר מנחת הבקר כדשנינו בסדר המערכה אפשר שלא הוקרב הואיל ועדיין לא נתחנך אהרן ולא הקריבו החביתין עד בין הערבים שהרי זה ככהן העומד אחר התמיד של שחר וצריך להביא עשרון שלם אלא שבשאר כהן העומד בין הערבים דינו שחציו קרב וחציו אבד הואיל וכבר קרב חצי עשרון בשחרית וכאן אי נימא שלא הוקרבו החביתין בשחרית א''כ עשרון שלם מביא והיא קריבה שלימה או דלמא הואיל ומ''מ יום החינוך היה היתה קריבה חציה בשחרית ואע''פ שעדיין לא הוקרבו קרבנות היום וחצייה בין הערבים כדין עשירית האיפה שבכל יום והיינו דבעי חציה קריבה או שלימה קרבה:
מן מה דכתיב. ביום השמיני אחר שהוקרבו כל הקרבנות ואחר שבירך אהרן את העם ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ודרשו בברייתא דמלואים מלמד שלא בא עמו אלא ללמדו על מעשה הקטרת דכתיב לעיל מיניה וירד מעשות החטאת מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה א''כ הדא אמרה חצייה קריבה כדין חביתין של כל יום ויום מחצה בבקר ומחצה בין הערבים וכבר הקריב אהרן חצי של בקר דאם תאמר שלימה קרבה ומטעמא משום דאכתי לא קרבה כלל בשחרית וכדפרישי' א''כ ניתני שבא ללמדו על מעשה הקטרת ועל עשירית האיפה שעדיין לא קרבה כלל היום אלא ש''מ דחצייה קרבה כבר מקודם אחר מנחת הבקר:
אמר ר' תנחום. מהא ליכא למישמע מידי דכי ולא עבודות שבפנים אנן קיימין. בתמיה דהרי אל אהל מועד כתיב ושם מעשה הקטרת אבל עשירית האיפה שקרבה על מזבח החיצון כבר לימדו על עבודות שבחוץ בכל שבעת ימי המלואים וכן היום בשאר עבודות שבחוץ והלכך לא תני הכא עשירית האיפה ואיכא למימר דשלימה היתה קריבה:
מִילּוּאִים מָה הָיוּ. קָרְבַּן יָחִיד [אוֹ] קָרְבַּן צִיבּוּר. מִן מַה דִכְתִיב וַֽיִּסְמְכ֞וּ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו אֶת יְדֵיהֶ֖ם עַל רֹ֥אשׁ הָאָֽיִל׃ הָדָא אָֽמְרָה. קָרְבַּן יָחִיד. וְהָא תַנֵּי. קָרְבַּן צִיבּוּר. אָמַר רִבִּי אִידִי. נִתְנַדְּבוּ צִיבּוּר וּמְסָרוּם לָהֶם. מִילּוּאִים מֵאֵיכָן לָֽמְדוּ. מִן הַקָּרְבָּנוֹת אוֹ מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. אִין תֵּימַר. מִן הַקָּרְבָּנוֹת. הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ אַחַר הַיּוֹם. אִין תֵּימַר. מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה. אִין תֵּימַר. מִן הַקָּרְבָּנוֹת. לַיְלָה אַחֲרוֹן אֵין לוֹ יוֹם. אִין תֵּימַר. מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. יוֹם רִאשׁוֹן אֵין לוֹ לַיְלָה
Traduction
Comment a-t-on considéré les sacrifices offerts lors de la consécration, comme particuliers ou comme publics (spéciaux à Aaron, ou en vue de tout Israël)? Puisqu’il est dit (ib., 8, 18): Aaron et ses fils imposèrent leurs mains sur la tête du bélier, cela prouve que le sacrifice était considéré comme particulier (pour lequel seul l’imposition a lieu). Mais n’a-t-on pas dit que cette cérémonie était publique? C’est le public, répondit R. Idi, qui a offert les sacrifices livrés aux sacrificateurs (comme leurs biens propres). Pour les 7 jours que, lors de la consécration, les cohanim durent passer devant la tente d’assignation (ib. 35), se réglait-on d’après une journée de sacrifice, ou d’après une de la création? Si c’est une journée de sacrifice, on compte pour la nuit celle qui suit le jour où l’offre a eu lieu; si c’est une journée d’après la création, la nuit précède le jour; si c’est une journée de sacrifice, la dernière nuit n’a pas été suivie de jour (le temps à passer en cet endroit était écoulé); si c’est une journée comme celle de la création, le premier jour n’a pas été précédé de la nuit qui lui est afférente? (Question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
מילואים מה היו. כל מה שקרב בימי המלואים מה היו אם קרבן יחיד או משל ציבור היו. ופשיט לה מן מה דכתיב ויסמכו וגו' ואין סמיכה אלא בבעלים הדא אמרה קרבן יחיד היו:
והתני. בברייתא בהדיא קרבן צבור היו. וקאמר ר' אידי אין משל צבור נתנדבו ומסרו להם שיהא כשלהם:
מלואים מאיכן למדו וכו'. לפי שנאמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. ושואל הש''ס מתי כלו אלו שבעת ימים דאי לענין התחלה ודאי מיום הראשון נחשב לא מלילה שלפניו שהרי פרישתן ביום היה כדמוכחי קראי אלא לענין אימתי כלו הוא דשואל דמהיכן נלמד אם מן הקרבנות דקי''ל בקדשים הלילה הולך אחר היום או ממעשה בראשית שהיום חחר הלילה כדמפרש ואזיל אין תימר וכו' והשתא אם תאמר מן הקרבנות נלמד והתחילו ימי המלואים מיום הראשון ולא מהלילה שלפניו א''כ לילה אחרון של שבעה אין לו יום שלאחריו שכבר כלו ימי המלואים ובתחלת יום השמיני היו יכולין לצאת מפתח אהל מועד אבל כל אותו לילה שלאחר יום שביעי עדיין לא היו יכולין לצאת שהלילה הולך אחר היום אבל אין תימר ממעשה בראשית נלמד א''כ יום ראשון אין לו לילה כלומר ודאי יום הראשון לא היה לו לילה דפרישתן ביום היה אלא לילה אחרון אחר השבעה היו יכולין לצאת שכבר כלו שהרי אחר יום הראשון התחילו למנות מן הלילה של יום השני ויום השני שהוא יומם ולילה וכן כולם ונמצאו בסוף יום השביעי כלו ימי הפרישה. וגופה דהבעיא לא איפשיטא ולקמן פליגי אם היו ישיבתן כל הלילה מבלי הפסק או לא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source